<h1>סמ"ג עשין סימן נ'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
א"ר ירמיה בירושלמי (יבמות דף פ"ד ב') ותניא כוותיה מצא[ו] בשטר כתוב מת איש פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הרי זו תינשא אשתו (ע"פ לשון רמב"ם גירושין פי"ג הכ"ח), ור' אבא בר כהנא חולק עליו ותניא כוותיה, [ובשל סופרים הולכים אחר המיקל]. וכל הקולות שהקילו חכמים בדבר זה מפני שהדבר עומד להתברר ולא הצריכה תורה להעיד שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן (ע"פ הכ"ט שם).
<h2>דף לה.</h2>
כל אשה שנתגרשה או שנתארמלה הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד שימתין ג' חדשים הן תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה בו או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון (ע"פ רמב"ם גירושין פי"א הי"ח). ובפרק שני דגיטין (י"ח א') פסקינן הלכה שמונין ג' חדשים מיום הנתינה כך כתוב בספר ר' פריגוס, ורבינו יצחק הגיה דגרסינן בהלכות פסוקות דרב אחאי [נ"א יהודאי גאון] מיום הכתיבה וכן ברוב הספרים ישנים וכן כתב בירושלמי בפרק החולץ (יבמות דף כ"ח ב'), ואפילו היה הגט על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתב לה (ע"פ רמב"ם שם הי"ט). וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, פר"ח כגון שנשאת לאחר ארבעים שנה ששוב אינה יולדת, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום ואפילו קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום (ע"פ ה"כ שם). שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין צ' יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ' יום להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שלא נזרע בקדושה, והממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה, וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר ומתהפכת לאחר [ה]תשמיש, וכן אנוסה ומפותה מזה הטעם אין צריכות להמתין (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' כ"א—כ"ב ע"ש) שהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בפרק אלו נערות (כתובות ל"ז א') ובפרק ד' אחים (יבמות ל"ה א'). המארס בתוך צ' יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו כדפסק רפרם בפרק החולץ (יבמות ל"ז א'), כנס בתוך צ' יום מפרישין אותו עד לאחר זמן ויעמוד עם אשתו (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד ע"ש וראב"ד וכס"מ).
<h2>דף לו:</h2>
עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך הזמן יוציא בגט לדברי חכמים בפרק החולץ ואפילו היה כהן ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה, נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד לאחר זמן היניקה או עד שימות הולד (רמב"ם גירושין פי"א הכ"ח). דבר זה גם הרב ר' יעקב מאורליינש הורה כן כיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה שאין צריך להפריש בגט ולא הודו לו גדולי הדור דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו שניהם דרבנן ומה שאנו אומרים בפרק אע"פ (ס' א') מניקה שמת בעלה הרי זו לא תיארס ולא תינשא צריך לפרש דאף על פי שצריך ליתן גט כשיארס אע"פ כן נקט לא תינשא משום דר' יהודה דאפילו לינשא מתיר בתוך י"ח חדש, ובשאלתות דרב אחאי פרשת וירא (סימן י"ג) כתוב גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו והיכא דעבר ואנסיב או קדש מפקינן לה בגיטא מיניה (תד"ה ולא).
<h2>דף מב.</h2>
וכן גזרו חכמים, בפרק החולץ (יבמות מ"ב א'), שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חברו ואף על פי שהזרע ידוע ממי היא מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומינקת שמא יתעכר החלב אם תתעבר (ע"פ רמב"ם גירושין פי"א הכ"ה וע"ש בכס"מ), כמה היא זמן היניקה כ"ד חדש חוץ מיום שנתארסה בו וחוץ מיום שנולד בו (ע"פ הכ"ו שם) כדמסקינן בפרק אע"פ (כתובות ס' א'), כשם שאסור לישא כך אסור ליארס עד אחר זמן זה, אפילו נתנה בנה למניקה או [ש]גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תינשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו (שם הכ"ז). הרב רבינו שמשון מפלאיז"א היה אומר דגרושה מניקה מותרת לינשא בתוך הזמן הזה מפני שאנו אומרים בפרק אע"פ (שם נ"ט ב') נתגרשה אינו כופה להניק, ולא הודה לו ר"ת לחלק בדבר (שם ס' ב' תד"ה והלכתא ע"ש) מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק כמו שאומר שם (נ"ט ב'). וגם בשאלתות (סימן י"ג) פוסק דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה. ומצאתי בתשובת הגאונים שאינה נקראת מינקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל.
<h2>דף פ.</h2>
הבת מיום שנולדה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות למטה בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומא (רמב"ם אישות פ"ב ה"א) ואפילו הביאה בשנת שתים עשרה שנה. וכן הבן בשנת שלש עשרה שנה פוסק רבא הילכתא תוך הזמן כלפני הזמן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (מ"ו א'). אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה, והבאת שתי שערות בזמן הזה באותו מקום נקראת סימן התחתון (רמב"ם שם וה"ב) ונקראות בוחל כלומר שגדולות קצת כדתנן התאנים משיבחלו והוא משילבין ראשיהם ומשתנים כשמגדילים (שם מ"ז א' ורש"י ע"ש). ומאחר שהביאה השערות נקראת נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה נקראת בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד (רמב"ם שם). בפרק הערל (יבמות פ' א') אמרינן שאם הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע"פ שנראו בה סימני איילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, שאומר רבי אבהו סימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהו בני עשרים, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). היתה בת עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות ונראו בה [כל] סימני אילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה כל סימני איילונית עדיין קטנה היא, כמו שמוכיח במסכת נדה (מ"ז ב'), עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה לה חמש ושלשים שנה ויום אחד (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ד ע"ש). הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הרי זו נקראת אילונית אע"פ שלא נראית בה סימן מסימני איילונית, נמצאת למד שהאיילונית אין בה ימי נערות אלא מקטנותה תצא לבגרות (שם ה"ה). ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעיים כשאר נשים, פירוש הוא (הכח) [הכף] כדברי רשב"ג (יבמות פ' ב' ורש"י), וקולה עבה ואין נכרת בין איש לאשה כדברי רבי שמעון בן אלעזר, ונחשבות גדולות הנערה והבוגרת והאיילונית כל אחת משלשתן (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). ויש בבת סימן מלמעלה והם נקראים סימן העליון מפורשין בפרק יוצא דופן (נדה מ"ז א' ורש"י) והם סימני בגרות והוא צמל כלומר שיצאת מלאה כלומר שיש בה סימן מובהק, ואלו הן משתחזיר ידיה לאח[ו]ריה ויעשה קמט במקום הדד כדברי רבי יוסי הגלילי, ומשישחיר ראש הדד כדברי בן עזאי, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהא לחזור כדברי רבי יוסי (הגלילי), ומשיטו הדדים כדברי רבי עקיבא ע"כ הארבעה שבמשנה (שם), והשאר בברייתא (שם) [ואילו הן] משיפצל ראש החוטם, פירוש (רמב"ם שם ה"ז) חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן כדברי רבי יוחנן בן ברוקה, ובערוך (בערך פצל) פירש משיתחיל לינקב ונראה כמפוצל, ויש מפרשים (רמב"ם שם בשם רבותיו) משיפצל החוטם עצמו, ומשיתקשקשו הדדין כדברי רבי אליעזר בן צדוק, ומשתקיף העטרה כדברי רבי יוסי, ופירש רבינו שלמה שיהא עוקץ הדד גדול ועב ומוקף עטרה, אבל ר"ח פירש (וכ"כ הרמב"ם שם) שהוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן ונקרא כף ומשיתמעך בשר זה ולא יהיה קשה כדברי ר"ש, כל אלו הסימנים שמנה זה דברי רבינו שלמה (עי' רמב"ם שם). אבל רבינו יעקב (שם תד"ה איזהו) פירש כי ארבעה [דברים] שבמשנה באו לפרש סימני נערות והוא בוחל ודווקא בארבעה שבברייתא מפרש אילו הן סימני בגרות ושני שיעורים של רבי יוסי יתיישבו בזה האחד בנערות והאחד בבגרות. תניא (שם מ"ח ב') אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק כך היו מפרשים ביבנה כיון שבא סימן התחתון שוב אין משגיחים בעליון, ומפרש שם אמר קרא (במדבר ה' ו') איש או אשה כי יעשו וגומר, מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד. בא העליון עד שלא בא התחתון חכמים אומרים או חולצת או מתייבמת שאי אפשר לעליון לבא עד שלא יבא התחתון (שם מ"ח א'). ועל סימנין של בגרות שבארנו אומר שם (מ"ז ב') ששאלו את רבי ואמר הלכה כדברי כולם להחמיר, ופירש שם רבינו שלמה וז"ל איזה מאילו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה דמחזקינן לה בבגרות נתקשקשו אע"ג שלא השחיר ראש הדד השחיר אע"ג שלא נתקשקשו וכן כולם, לשון אחר הביאה אחד מן הסימנים האלו ולא הביאה את כולם בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל בה אביה את קידושיה וקדשה היא עצמה לאחר צריכה גט משניהם, עוד פירש שיש אומרים להחמיר, אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנים הללו ואינה חולצת עד שיהו כולן, ולאו מילתא היא דאפילו לא הביאה אחד מהם גדולה היא ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו כמו שאומר שם ובימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות עכ"ל. ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רבינו משה בר מיימון (שם ה"ח ע"ש בלח"מ לה"ז) ופירש שעד שתביא כולן היא ספק בין נערה לקטנה ודנין בה להחמיר, ואין נראה כאשר בארנו. אמנם לדברי ר"ת (הנ"ל) יתכן אותו פירוש לד' שבמשנה אם נאמר שהלכה כדברי כולם להחמיר עולה גם על סימני נערות. הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנים (שם ה"ט) כדאיתא ביבמות (י"ב ב').
<h2>דף פ:</h2>
הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך הזמן הזה אינו סימן אלא שומא, הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשער והוא מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש (רמב"ם אישות פ"ב ה"י). הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד שיהא בן עשרים שנה, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן בודקו אם נראה בו אפילו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו כדין הגדול לכל דבר (לשון רמב"ם שם הי"א ע"ש) שהלכה כרבי יוחנן שאומר כן בפרק הערל (יבמות פ' ב'). ואם לא נראה בו אחד מסימני סריס עדיין קטן הוא כדמוכח במסכת נדה (מ"ז ב') עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להם או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד (ע"פ רמב"ם שם). הגיע לזמן הזה ולא הביא [שתי שערות] הרי זה סריס אע"פ שלא נראה [בו] אחד מסימני סריס (שם הי"ב). הגיע לשנת עשרים ולא הביא שתי שערות למטה והביא שתי שערות בזקן אע"פ שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שיראה לו כל סימני סריס כמו שפוסק התלמוד בפרק הערל, או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד (ע"פ לשון הרמב"ם שם ע"ש). ואילו הן סימני סריס המפורשים בפרק הערל (שם) כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק כדברי חכמים, ואין מימיו מעלין רתיחה כדברי רבי יהודה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה כדברי אביי, ושכבת זרעו דיהה ואין מימי רגליו מחמיצין כדברי י"א ורוחץ בימי הגשמים ואין בשרו מעלה הבל כדברי אחרים וקולו לקוי ואין ניכר בין איש לאשה (ע"פ רמב"ם שם הי"ג) כדברי רשב"א. וסריס זה נקרא סריס חמה בכל מקום אבל הבן שחתכו או מעכו או נתקו גידיו או ביציו כמו שהגוים עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימנין למטה ונראה בו כל הסימנים למעלה הרי זה ספק בין קטן לגדול, ואם לא נבדק למטה כיון שנראו לו בו סימני גדלות מלמעלה הרי הוא בחזקת גדול (שם הט"ו ע"ש).
<h2>דף קז:</h2>
שנינו בפרק בית שמאי ביבמות איזוהי קטנה שיכולה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס (ק"ח א'). ובפרק התקבל (גיטין ס"ה א') אמר רבא גבי שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אם נתנו לו מתנה ואינו זוכה בשביל אחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת לעניין שצריכה מיאון. וכתב בה"ג (דף ס"ב ב') וצריכה למאן בפני שלשה, דתניא (יבמות ק"ז ב') מיאון ב"ש אומרים בב"ד [ו]ב"ה אומרים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אילו ואילו מודין שצריכין שלשה, רבי יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אין הלכה כאותו הזוג, כך כתוב בה"ג. אמנם בפרק מצות חליצה (שם ק"א ב') מוכיח דהלכה כאותו הזוג גרסינן גבי מיאון שמוכיח שאין צריך שלשה במיאון כמו בחליצה.
קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה בחיי האב לזו קורין יתומה בחיי האב לפי שאין לאביה רשות בה ואם אחר כך נשאת לאחר כשהיא קטנה בחיי האב [הרי זו] ממאנת (ע"פ רמב"ם גירושין פי"א ה"א). החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנשואי קטנה לא תקנו [לה] שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה (שם ה"ב). ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין בין בפני בעלה בין שלא בפני בעלה, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם (שם ה"ג). ותני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו לפי שמשעת נפילה ליבום נראית ככלתו. והלכה כרבי יוחנן דאמר שם מיאנה בזה מותרת באחיו.
עד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה עד שתהא נערה או עד שתוודע שהיא אילונית, [במה דברים אמורים בשלא בא עליה בעל אחר שנעשת בת י"ב שנה ויום אחד אבל הגיעה לזמן י"ב שנה ויום אחד ונבעלה אח"כ הואיל ובעילה קונה מן התורה והוה ליה ביאה זו קידושין אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנים (ע"פ רמב"ם גירושין פי"א ה"ד) והרי היא אשת איש גמורה וצריכה גט מן התורה. הרי שנבדקה ולא מצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיע [הזמן] הראוי לסימנין חוששין לה שמא הביאה סימנין ונשרו לפיכך צריכה גט מספק (שם ה"ה)]. כתב רש"י בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו א' ד"ה אבל) קטנה שלא מיאנה והגדילה והביאה שערות אע"פ שלא בא עליה משנעשית בת שנים עשר שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה והביאה שערות וצריכה גט מדברי סופרים דילמא אתי למאן הנבעלת לאחר הבאת סימנים והיא אשת איש גמורה. ועוד [נ]תן טעם בספר התרומה (סי' קל"ג) שאם בדקו ולא מצאו [סימנין] אינה ממאנת משום דפסקינן (נדה נ"ב א') גומות אע"פ שאין שערות, ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהא שם גומות לכך אינה ממאנת משהגיעה לכלל שנים ועוד אמרינן בפרק בא סימן (שם נ"ב ב') אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה וא"א לעמוד על זה הילכך אפילו לא בעל אחר זמן אין בודקין אותה, וכן פסק ר"ת בספר הישר (שם תד"ה הלכה). ועוד אומר הרב ר' אלחנן דהא דאמר בפרק בא סימן (מ"ח ב') דלאחר הפרק נשים בודקות אותה היינו להחזיקה כגדולה אבל להחזיקה כקטנה להקל אינם נאמנות דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן.
<h2>דף קח.</h2>
ת"ר בפרק ב"ש כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי או אין רצוני בקידושין שקידשוני אחי או אמי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחים מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה להם ואומרת אינו רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון (לשון רמב"ם גירושין פי"א ה"ח). השנים שממאנת הקטנה בפניהם כותבין לה, ביום פלוני מאנה פלונית בת ר' פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה וזהו גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו אלא מעשה ב"ד לראייה ואינו צריך לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט (ע"פ ה"ט שם ע"ש). ואומר שם (ק"ז ב' ע"ש) רב יהודה כי בראשונה נהגו לכתוב גט [מיאון] בנוסח זה, בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למניין פלוני מאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה אמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני השתא גיליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא רעינא ביה ולא קיימנא עימיה ובדקנא פלונית דא ואיתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה ברורה (ע"פ רמב"ם שם הי"א ע"ש). ואומר שם כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגט ותקנו לכתוב בקוצר כאשר בארנו למעלה. תנן בפרק ב"ש הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.
<h2>דף קיד:</h2>
אמרינן בפרק האשה שלום מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותינשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ולהיות בניה ממזרים בדבר העשוי ליגלות לכל וא"א להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או שיודע שהוא חי (רמב"ם גירושין פי"ב הט"ו), עוד מסופק שם (קט"ו א') אם טעם עד אחד [שנאמן] משום דהיא גופא דייקא ומנסבא ועד אחד במלחמה אינו נאמן [ו]בעיא היא ולא איפשיטא, ופסק רב אלפס (דף מ"ב ב') שאין מועיל אא"כ אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברורה ואם לא אמר כן אף שני עדים אינן נאמנים. וכתב רבינו משה (שם פי"ג ה"ב) שאשתו אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו אם המלחמה ידועה. וכן, אמרינן בפרק אחרון דיבמות (קכ"ב א'), אם בא אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או שפחה או אשה נאמנים או עד מפי עד מפי עבד ושפחה מפי קרובים נאמנים לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם (ע"פ לשון רמב"ם שם פי"ב הט"ו). גרסינן בירושלמי בפרק האשה שהלכה (יבמות דף ע"ז א') עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה, נשמיענה מן הדא וכו' ומסיק דמעשה בא לפני ר' מאיר ואמר אם נשאת נשאת ואם לא נשאת לא תנשא אמר רבי אייבו בשעת מלחמה היה, הדא אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה, פירוש לעניין אם נישאת על פיו שלא תצא, ומסיק מה בין שלום בעולם ובין מלחמה בעולם שבשעת מלחמה סבורה שמת והוא לא מת.
<h2>דף קיז.</h2>
שנינו ביבמות בפרק האשה שהלכה הכל נאמנים להעיד [לה] חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא נתכוונו לאוסרה על בעלה ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה, ואפילו גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו (רמב"ם גירושין פי"ב הט"ז). וכן הפסול לעדות מן התורה אע"פ שאם בתורת עדות בא להעיד לאשה שמת בעלה שאינו נאמן מכל מקום פסק רב אלפס (יבמות דף מ"ו ב') אם היה מסיח לפי תומו נאמן שאין זה פחות מגוי, ומסקינן בפ"ק דר"ה (כ"ב א') כי הפסול מדבריהם נאמן לעדות אשה (ע"פ רמב"ם שם הי"ז). ואמר רב אשי בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ד ב') אין מסיח לפי תומו כשר בדבר שאיסורו מן התורה אלא לעדות אשה להשיאה ובשבוייה שהקילו בה.
<h2>דף קיז:</h2>
עוד בפרק האשה שלום שאם בא אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה הראשון (רמב"ם גירושין פי"ב הי"ח ע"ש במ"מ ובהכ"א) ואפילו היה עד הראשון אשה כדתני רבי בירושלמי (דף פ' ב'). שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים (רמב"ם שם).
עוד מסקינן שם ובסוטה פרק אחרון (מ"ז ב') תני ר' נחמיה הולכין אחר רוב דיעות, פירוש עדות, כיצד שתי נשים ואשה אחת עשו אותם כשני עדים ועד אחד בד"א באשה ונשים אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעד אחד הן.
<h2>דף קיח:</h2>
כתב מורי רבינו יהודה בשם רבינו יצחק שהאשה יכולה להרשות אדם לקבל גיטה בעיר אחרת אע"פ שאינו שומע קולה ע"פ עדים שישמעו שהיא מתרצה בכך והם יכתבו שטר וישלחו לו שבכל מקום שידוע לנו שהיא רוצה בכך מועיל בלא שמיעת קול כדאמרינן ביבמות בסוף פרק האשה שהלכה (קי"ח ב') שהיה יכול לזכות הגט לאשתו במקום יבם משום דסניא ליה אלא מפני שלפעמים אוהבת אותו וכן תן גט זה לאשתי אם היה [זה] זכות לה כמו שטר שחרור לעבד לא היה יכול לחזור בו דזכין לאדם שלא בפניו (גיטין י"א ב') ואע"פ שאינה אומרת כלום.
<h2>דף קכא.</h2>
מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאילו אע"פ שיש להם סימנין בגופו או בכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כי שמא אחר הוא, בד"א שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה ימים אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה (רמב"ם גירושין פי"ג הכ"א). טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו ששהא ארבעה ימים או שהא יותר [במים] אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה (ע"פ הכ"ב שם ע"ש) כדמוכח במעשה דההוא גברא דטבע בדיגלת שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה. ופסק רב אלפס (דף מ"ב ב') דמההוא מעשה דטבע בדיגלת שמעינן שעד אחד במים שאין להם סוף נאמן דווקא היכא דאמר העלוהו בפני וראיתיו לאלתר והכרתיו בפרצוף פנים שהוא פלוני וכדמסיק במעשה [ד]שני תלמידי חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וטבעו והתירו נשותיהן בעניין זה, ורבינו משה כתב (שם הי"ט) שצריך שיאמר העד קברתיו. אם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים אחר כ"ד שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה (עי' רמב"ם שם הכ"ב ובכס"מ).
אמרינן בפרק אחרון דיבמות דעד שהעיד על האשה שמת בעלה בדבר שרובו למיתה אין משיאין את אשתו לפי שאין מעידין על אדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק, כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא למקום אחר ואם נפל למים מקובצים שיש להם סוף, ופירש אביי כגון בור ומערה ועמד וראה כל סביביו ושהא כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו (ע"פ רמב"ם גירושין פי"ג הל' ט"ו—ט"ז). האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרונו ונשתקע שמו [שלא נראה] הרי זו לא תינשא בעדות זו כמו שאמרנו ואם נשאת לא תצא, ואפילו היה גוי המסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו לא תצא כדאמר שם (קכ"א ב') רב אשי, וחכם שהורה להשיא אותה לכתחילה מנדין אותו (שם ה"כ) כדאמר שם (קכ"א א') רב ושמואל תא לשמתיה. כתב רב אלפס בסוף יבמות וז"ל מהך דפונדקי[ת] גויה שמחשיב מסיחה לפי תומה מה שהתחילה לבכות קודם ששאלוה איה חבירנו ואחר כך ענתה להם מת וקברתיו, שמעינן דהיכא דהתחיל גוי ומסיח לפי תומו אע"ג דהדרא ומגליא למילתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ"ל.
